סודות מווסת

וואלה חיכיתי לה.

זה לא פשוט, לאחרונה היא פחות קואופרטיבית, תפסה אישיות של...

האמת אני לא בטוחה עדיין, מה זה האופי הזה?

מה שבטוח זה שאם הייתי איתה, אם היינו יחד באותו ראש לא הייתי חשה בהיסוסים שלה.

אבל כן, יש לה דעות ומטענים.

איך אני יודעת? שבוע ואפילו שבועיים לפני,

אני חווה את הבלבול המערכתי בחזה נפוח מידי, תנודות במצב רוח, מעט אי שקט.

רחם, כפרה עלייך, מה לא ברור לך?

איזה תיווך צריך? מבטיחה שאני אנסה ליישב את הדברים.

וכך אנחנו באמת בכחכוחים חספוסים ככה עד שהיא מבליחה.

אז זה עניין אחד.

אבל תשמעי,

כשהיא נפתחת,

באמת זורחת גאולה. ואני בכלל לא מגזימה! עזבי שהכל נרגע, הציצי, המיינד... אני גם נכנסת למצב אופוריה! אני יודעת איך לעשות ה-כ-ל, ממש כל פרט, באופן שהכי מדוייק לי. אני פתאום בוודאות גמורה מה אני עושה ומה לא כי הגוף שלי משוחח, כאילו נפתחו פיות כל החלקים.

היא מכתיבה את הקצב לגופא - עכשיו את כבדה, עכשיו את נחה, עכשיו את מכירה בכך שעיגול פינות זה ה-דבר הכי מיטיב לקיום שלי ושל כולם.

פאן.

ואני הדולה של הרירית הזו, שאספה מידע מתחילת החודש, שספגה תאים מכל הגוף שלי, שהסניפה את קירות המיכל שלי על כל זכרונותיו, אני מיילדת את התרכיז הזה.

אז אני נוהמת לי בכיף...

אבל תשמעי את הדרמה - היא עונה.

כל כך שמחתי בה, שהקליק בין גרון עליון לצוואר תחתון הקליק, אני מדברת אותה והיא עונה אותי.

פאן + !

אז תראי יש דאחקות,

מושיטה ידיים לעשות כלים, המוח כבר מזריק לגוף ׳תושיטי מאמי׳, אבל הידיים וואלה לא מושטות.

באה להרים צעצועים ו...אופס! התגלגלתי לספה.

זה בקטנה.

מה שמגניב זה שחרור דפוסים, כאלה שהיו תלויים על הקירות שלי; יום לפני הווסת אני בסיטואציה חברתית הומה, ואני קפוצה, מחפשת שייכות. מתבלבלת.

וכשהווסת באה, אני יכולה לטפל בקליניקה בלי להוציא מילה, בכל מפגש כם העולם אני יושבת כמו מאמא שהנוכחות שלה מובנת מאליה.

באותה מידה יכולה לשפוך לי ים של מייפל על הדייסה אפילו שאני כבר גדולה.

מותר לי לשבת לראות סרט עם הבנות ב18 בערב, אין-לוז-אין-משימות-אין-הכנות-אין-הודעות. אולי באמת אין, אבל אני גם לא מדמיינת שיש, כמו בדרך כלל.

אני אומרת לא, אני אומרת כן, הרבה לפני שיש לי זמן לעבד נתונים.

לסיכום, כשהיא נפתחת, עונג בה, עונג בא.

אז יש גם היחלשות, אבל מותר לה להיות.

מותר לבכות, שיואו.

לא סתם מותר בראש, זה אני יודעת שמותר. אבל מותר מהגוף, ומותר מהגוף זה פשוט... את פשוט בוכה בלי רשיונות. כי השתחרר פקק ששמר על לחץ ודחק, כשדם יוצא, הגוף נזכר בזרימה ההרמונית. פה המקום להזכיר טיפול בהקזת דם שמתאים בכל מיני מצבים של אגירה מיותרת.

אז אני מספרת לך פה על ה tuning הזה שקורה לי. פתאום אני מפיקה צליל נכון.

אבל איך זה? איך זה קורה שהכל יותר אמת, מואר ומאיר? יותר חלק מהבריאה?

וכתוב לי קדושים תהיו עם השם אלוקיכם.

מכירה שיש איזה flow עם קודשא, וכשאת על הגל, עם הפנים אליו, המסילה מתיישרת ופשוט אין פקקים?

למה זה קורה לי בווסת?

הטרמפ שלי הוא כניעה לטבע. לרוטינה הקדושה הזו שהיא חובקת כל. ואני מתקדשת במותר לי, בגבולות הטבע שלי.

אין עוד אופציות, התפריט קצר, אני מדממת.

וזה המותר, זו המציאות הברורה. ואני צריכה להסכים, להסכים לחיות בזוגיות אחת, מסכימה להיות-ופשוט להיות בחופשת לידה, מסכימה שאני אישה... הסכמים כאלה.

אני חייבת לנכוח אז אין לי ברירה אלא להתרווח.

תזכורת מתוקה, ולדעתי זו קדושה.

ולהתקדש במותר זה לא סתם להיות בzone, זה גם להתקדש מזה. ואת זה אני מבינה - להתענג.

פא פאם פאנן, את שומעת את זה ומשחררת עוד איזה 4 קילו ממשקלך לאמא אדמה.

הכי אוהבת את זה כשאין לי בחירה, זה מקרקע.

אז אחותי, ממליצה לך.

אפשר לדבר נאומים ארוכים על שחרור שליטה, אבל כשזה בא לך מהגוף - אל תפספסי! זה התרגול הכי עמוק ומתגמל.

על להתענג יש עוד הרבה מה לומר, אבל אולי תקראי את זה בזמן ווסת ולא תצטרכי להבין רק לשמוע - ׳תתענגי, אין למעלה מהעונג, בת של מלכה׳- ואת שם.

אז lay back מותק, וקחי איתך זכרון תאי מההתרוקנות - להיות לך להזנה לכל החודש הבא.

איתך,

שני.